שש בערב, עושים שיעורים בחשבון, הגדולה אומרת: ״זה בכלל לא חשוב ללמוד, בתוכנית הכרישים רוב האנשים היו תלמידים גרועים והיום הם מליונרים.״
״ומה זה אומר שהם מליונרים״ אני שואלת
״שהם הצליחו במה שהם עשו״
״להרוויח הרבה כסף זה להצליח?״ אני מקבלת כן גורף מהישויות הצעירות בבית.
ומה אם הם אנשים רעים? ומה אם הם מדוכאים?
אני רואה מבטים מבולבלים
מצד שני גם להיות תלמיד טוב זה לא משמעות החיים, גם זה לא יקבע אם חיית את חייך כראוי, במלואם, אז מה כן? מה לעזאזל כן?
העיניים מסתכלות אלי לתשובה ואני שואלת את עצמי, כמה אני באמת יודעת מה לענות...
אנחנו משחקים את משחק החיים כל רגע בכל יום ורוצים כל כך לנצח בו! הבעיה היא שחלקנו הגדול מעולם לא עצר כדי לבדוק באמת מה הוראות המשחק, איך מנצחים?
הנפש שלנו היא מנוע. חוסר שקט מצד אחד וכמיהה לסיפוק ולאושר מהצד השני, מניעים אותנו על פני החיים וכשנעים צריך לנוע לכיוון ממסוים אז נעים,בהתאם לתרבות בה אנחנו חיים, אל כסף, השכלה, מוסריות או מעמד. כולן מטרות תרבותיות שהדרך מציירת כדי שנרגיש שאנחנו נעים לכיוון מוגדר.
ואז מגיע רגע שהנפש חווה חוסר שקט גם בתנועה ומתחילות לעלות שאלות. כשמטרות הרפאים האלה מתערערות אנחנו נשארים הרבה פעמים בתחושת חוסר כיוון אדירה, אנחנו מגששים בערפל של אי הוודאות – סימפטום קלאסי של מה שמכונה בתרבות המערבית משבר גיל 40 ובתפיסות רוחניות גיל ההיפוך או שער התבונה.
ההבנה שמטרת המשחק היא פנימית ולא חיצונית היא קשה לתפיסה, גם אם מצליחים לאחוז בה מדי פעם. להבין את המשמעות לעומק זה מסע של חיים שלמים אז בואו נעשה את זה במשל:
חשבו על שחיין שמתאמן בבריכה הוא עובד יום אחרי יום כדי להגיע אל קצה הבריכה מהר יותר, עם יותר כוח. הוא מתאמן שנים, יום יום, כל מה שהוא רואה לנגד עיניו זה את הבריכה ואת השעון. בתהליך הרפטטיבי הזה שבו הוא מגיע אל שפת הבריכה יותר ויותר מהר הוא מפתח אינספור כשרים. הגוף מתחזק, המשמעת היומיומית מפתחת את כוחות הנפש והרצון וההתמדה מלמדת אותו לעמוד יציב אל מול תסכול, שעמום וקושי.
כך גם אנחנו, בחצי הראשון של החיים, חושבים שהמטרה היא להגיע כמה שיותר מהר אל קצה הבריכה. הבריכה יכולה להיות צבירה של כסף או נכסים, השכלה ותארים , היכולת לעשות מדיטציה כמה שיותר זמן- התצורה ממש לא משנה!
אבל אז, יום אחד, סביב גיל מ40 משהו משתנה בנו, אנחנו כבר לא מוצאים סיפוק בהגעה המהירה אל קצה הבריכה.
זה רגע מאד מבהיל! חלק מהאנשים יאשימו את הבריכה עצמה (לא מספיק גדולה, מפוארת, צלולה) ויחפשו בריכה אחרת, חלק מהאנשים יבחרו להאשים את עצמם (משהו בנו נדפק, אנחנו כפויי טובה)
האמת היא שפשוט סיימנו את האימונים, אנחנו מוכנים לצאת אל המשימה האמיתית!
כשהחיים מוציאים אותנו מהבריכה ומובילים אותנו החוצה עולות תחושות קשות, צריך להפרד מהמוכר והידוע, כל מה שחשבתי שאני עובד ומתאמץ בשבילו זז ממני וחוסר וודאות נוראית משתלטת, מי אני בלי הבריכה? לאן אני הולך? מה, כל מה שעשיתי ופעלתי עבורו היה לחינם?
אבל אם אנחנו מסכימים לשאת את הקושי והפחד, לסמוך על היד שמובילה אותנו החוצה, לנשום פנימה את התחושה של האוויר על הגוף הרטוב, ברגע אחד, בדיוק אחרי שנרגיש ש: ״אין, זה בחיים לא עומד להפתר״ נרים את הראש ונראה מולינו את הים! (אני ממש מדמיינת את בריכת גורדון)
לאט לאט ובהתפעלות נסכים להכניס את הרגלים למים ונתן לגוף להסחף פנימה. והים הוא רחב וגדול ומלא חיים. ואין בו קצה ואין בו שעון אבל אנחנו הרי כל כך חזקים ונחושים ואנחנו ממש שחיינים טובים, אנחנו ממש יכולים לשהות בסביבה השונה אבל הנפלאה הזו.
ואז זה יתבהר, כל השנים האלה של אימונים מפרכים לא היו לחינם בכלל! פשוט המטרה שלהם לא היתה לצלוח את הבריכה מהר יותר אלא לבנות בנו את הכשרים שיאפשרו לנו לשחות בבטחה בים הגדול לתת לו את עצמינו ולספוג בתוכינו את היופי, העוצמה והמינרלים הטובים שלו.
מוגש כשירות לכל מי שהמציאות מוציאה אותו.ה מהבריכה וקר לו.ה וקשה והוא אבוד.ה.
Comentários