בעולם דיגיטלי, מכניסטי, מי שעושה הכי הרבה בפרק הזמן הכי קצר הוא המנצח.
יעילות זה שם המשחק וההישגים נרשמים על הדף כמו רשימה בטופס אקסל עם מספרי שורות מימין, כדי שנוכל לספור ולהשוות. לספור ולוודא- תכנון מול ביצוע. עמידה ביעדים. טוני רובינס נושף בעורפינו.
אפילו הרוחניות הפכה לעניין כמותי. מי היה ביותר ריטריטים? עשית ריברסינג? אה כי אני עשיתי איווסקה עם שבט אבוד בפרו.
אז הנה הרשימה שלי של דברים שעשיתי השנה:
גם השנה לא קניתי דירה (מחירי הנדלן עלו פלצות)
גם השנה לא ירדתי את הקילוגרמים של ההריון האחרון (דווקא סקיני חזר לאופנה)
גם השנה לא נסעתי לחול, לא אילפתי שבלול, לא אימצתי חתול.
ואתם חושבים שזה מכאיב לי?
מאד! זה קורע אותי מבפנים, כי חלק ממני מרגיש שאם לא אשיג את הדברים האלה, אם לא אסמן וי על כל אחת מהמשימות האלו אני אהיה לא שווה כלום. לא אהובה.
ולא רק לא אהובה אלא מגעילה, עלובה ונלעגת.
אני עוצמת עיניים ושוקעת לרגע אל תוך המיטה עם המצעים הלא תואמים שלי, עצרי!
אני עוברת מהראש ללב ונותנת לתחושה הכבדה והחמימה להיות נוכחת.
אני יושבת על האבן הזאת שנמצאת בתוכי ונותנת לה להוביל אותי, מכוח הכבידה שלה, עמוק פנימה.
יכול להיות שהכאב הוא בכלל חללית? אני נוסעת איתו פנימה אל עמקי נשמתי. שם בפנים אני נוחתת ברכות על רצפת מנהרה אפלולית וקרירה.
כמה צעדים קדימה מעל בקע אפלולי באדמה שיורק גזים וחלקיקי ערפל מסתוריים, מתנבאת האורקל מדלפי לתוך הגוף המדומיין שלי.
שם- דברי אלוהים חיים
שם- מילים שהופכות לאד משובץ בפרקטלים שפועלים עלי כמו מפתחות מסתוריים
שם- הדבש הישן חדש, מוכר וזר שאחרי הצל שלו אני רודפת כל חיי.
אני נותנת לסצינה השקופה הזו פשוט לנגן את הניגון שלה לכמה רגעים עד שהפיץ׳ נהיה גבוה מנשוא ונופלת אפים ארצה, על רצפת האדמה הקרירה. אני מנשקת את היד של הפיתיה בשקיקה ונרדמת.
אני שוכבת על המיטה, המצעים עדיין לא תואמים
והכביסה
והילדים שרבים למטה וכנראה צובעים בגואש את הספה.
אני עדיין כואבת את כשלון חיי המדומיין, אבל הסוד הכמוס פועם בי בחוזקה, הוא התאחד איתי כמו מיטוכונדריה נוספת. פילס לו דרך אל כל תא ותא שם הוא מייצר אנרגיה מסוג אחר.
אני אפרת הכפולה, זו הישנה, המבקרת את עצמה, הכמהה להישגים חיצוניים כדי להרגיע את חוסר השקט המטרטר ולצידה אפרת אחרת, אחת שגילתה סוד כמוס ומופלא.
אפרת הזאת, החדשה, היא אמנם צעירה יותר אבל היא חדורת מוטיבציה קלה כנוצה- היא ניזונה ממזון מלכות, המזון של עולם הרוח.
“לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” אומר ה׳ לאברהם.
לך מהתרבות בה גדלת, בה מי שיש לו יותר כסף או יותר עוקבים או יותר כבוד הוא המנצח.
לך מהשכונה, העיר, זו שמלאה בג׳יפים נוצצים או בקורקינטים זחוחים ומתנשאים.
לך מהבית בו ניסו לשנות אותך, בו היית שמן מדי או טיפש מדי או עצלן מדי או לא תלמיד מספיק טוב.
אל הארץ אשר אראך- אל מקום חדש, נסתר, בו החוקים אחרים, בו האדמה משובצת באבני החן של הנפש. בו החולשות, הטעויות, הפחדים ואי השלמויות הם הבצק ממנו אתה מכין את לחם הקודש ומגיש אותו כמנחה לעולם טוב יותר.
ימים נוראים טובים לכולן.
留言