top of page
  • efratfog

התעוררות ב4 פסקאות ואפילוג




לפנות ימינה אל הימין שבלב


נדמה שכל התוכן הרוחני כולו, על מאות אלפי הוריאציות השונות שלו, נועד רק כדי להגיד לאדם ״הי, תפנה את המבט ימינה״. רק שהימינה הזה הוא לא כיוון פיזי אלא נמצא במישור אחר, לא בתלת מימד המקובל. כדי להפנות את המבט אל ה״ימינה״ הזה, זה שבלב, אנחנו צריכים כמו למצוא אותו בנבכי נפשינו וגם כשמצאנו אותו אנחנו נוטים לשכוח אותו שוב ושוב.


חוסר ההגיון של ההגיון הפיזי


אנחנו חיים את החיים מתוך הגיון מסויים, הגיון פיזי, זה ששייך לאגו. לפי ההגיון הזה, חוקי המשחק הם: מי שיש לו הכי הרבה- מנצח. הרבה מה? רכוש, מעמד, כוח, כסף, ליקים, עוקבים. המבנה הזה הוא הגיוני לגמרי! אבל רק בהנחה שאנחנו דואגים לא לקחת בחשבון עובדה מאד פשוטה- כולנו עומדים להכשל בגדול.

המוות, התהום הזאת שמחכה באופן וודאי לכל אחד מאיתנו, הוא הסוף של משחק הצבירה. כולנו עומדים להפסיד. נוכח הסיום הידוע מראש הזה, כל מה שאנחנו עושים פה בהגיון הפיזי הוא לחלוטין לא הגיוני. אמה מה, בני אנוש הם אלופי ההדחקה וההכחשה האמת המזרה היא - כולנו גוססים ועל ערש דווי אנחנו מתעקשים לסגור עוד עסקה, לקטוף עוד מחמאה, לקבל עוד העלאה בדרגה.


להתחכך במוות


לפני חודש, עמד ילד בן שנתיים, שבמקרה אני ילדתי, במעלית בקניון ביום רגיל. המשפחה שלו עמדה לנסוע לחופשה והוא בילה בוקר של חופש גדול במשחקיה. תנועה לא נכונה, דלת לא תקנית והופ היד נשאבה לדלת המעלית וכמעט נתלשה. צרחות, דם, אמבולנס, ניתוח חרום, אשפוז.

התחככות במוות היא מפגש עם ההגיון שמעבר, עם מה שמחכה לנו- סוף ההדחקה.

התחושה של חוסר שליטה, רנדומליות אכזרית, ההתבוננות לתהום שבקצה הפיזי היא קריאה צלולה ורמה למצא את ה״ימינה״ שבלב.


העולם קורן חסד וחכמה


כשמסכימים, לפעמים מתוך כאב, להסיט את המבט אל הכיוון הנסתר הזה, העולם קורן חסד וחכמה. שום התרחשות היא לא רנדומלית, יש סיבה ותוצאה שלמות- הן פשוט נובעות מקיום רחב יותר, כזה שאינו נגמר במוות.

יש מקום לכמיהה הטבעית לצבור- פשוט לא את האובייקטים שאנחנו מאבדים בין התגשמות להתגשמות.

יש אמת בדחף למקסם את עצמינו, אבל, האם נצליח להשתמש בכוח וביכולות שפיתחנו כדי להעמיק את ההרגל להסתכל אל ה״ימינה״ שבלב? לחצוב את המנהרה אל האמת שמעבר לעולם הפיזי? לבקש את המגע עם מה שמכונה במקורות עולם הסיבות?


אפילוג


תחילת ספטמבר אולי אפילו אמצע, כל הילדים כבר הסתגלו למסגרות. רוב ההורים העייפים ״זכו״ לחזור לחייהם. אני יושבת מתחת עץ עם מלאך זהוב שער, יד אחת שלו נתונה בסד השיקומי, הוא רץ מסביבי וצוחק, חוטף לי את הכובע ומתחבא מאחורי העץ. פוער פה בהשתאות כשהעצים שמעלינו מפזרים גשם של עלעלים קטנים ברוח הכמעט בלתי מורגשת. ״מה זה אמא?״ ״זה גשם של עלעלים אהוב שלי, תראה כמה הוא יפה.״ התמונה כמו סרט ישן ולא אכפת לי שחם ושעקצה אותי נמלת אש והצחוק שלו והאסון שכמעט קרה והכרת התודה חוצבים לי את השביל אל הימינה של הלב.

Comments


bottom of page