הפרדת כוחות הנפש- עבודה רגשית באוריינטציה רוחנית

כשיושבים במנזר בודהיסטי לתרגול החניך נשלח למדיטציה כדי להתבונן, במה הוא מתבונן? הוא מתבונן במרחב הפנימי שלו, בכל מה שקורה בפנים ולא מגיע מן החוץ על ידי החושים. המרחב הפנימי הופך למעשה לשדה תצפית והמבט, תודעה צופה שמתפתחת עם התרגול, היא חוקר נאמן שמתעד את ההתרחשויות.

אחד הגילויים המשמעותיים הראשונים שנעשים הוא החיבור בין מחשבה רגש ופעולה. זה לא חייב לקרות באיזו דרמה גדולה אלא דווקא בדברים הקטנים. מתגלה פתאום שרגש או תחושה שעולים, נניח אי נוחות בתנוחת הישיבה, מעלים מיד מחשבה ״הישיבה הזו מכאיבה לי" ומניעים את הגוף לפעולה למשל שינוי תנוחת הישיבה.

הדוגמה אולי טריוויאלית, אבל ההתבוננות המדוקדקת הזאת באופן שבו הגוף, הלב והמוח עובדים ביחד חושפת את אחד מהסודות הגדולים של היותנו בני אדם.

האופי היחודי של כל אדם, האגו שלו הוא למעשה מקבץ גדול של מצרפי רגש מחשבה פעולה כאלה. המצרפים האלה הם הקוד שמניע את חיינו וצובע אותם בגוונים כהים ובהירים.

בפסיכותרפיה האנתרופוסופית אחד הדברים הראשונים שנלמדים נקרא הפרדת כוחות הנפש. כוחות הנפש הם, באופן דומה, מחשבה, רגש ורצון (פעולה). בדיוק כמו בלימוד במנזר, המטופל או התלמיד לומד לזהות את המצרפים הטיפוסיים שלו ומנתק את הקשר האוטומטי.

לדוגמה, אם תלמיד מגלה שכאשר בת הזוג שלו לא מגיבה למה שהוא אומר הוא חווה רגש של זלזול ודחייה, מחשבה שאומרת ״היא לא רואה אותי ולא מעריכה אותי״ מה שמניע פעולה כמו אמירה של מילים קשות או התכנסות. הוא יכול, אחרי הזיהוי, להתחיל לפרק את החלקים זה מזה. כלומר, לתת לרגש להגיע, לאפשר גם למחשבה לעלות אבל לא להאמין לחיבור בין השניים ולהימנע מהפעולה האוטומטית.

על פי התפיסה האנתרופוסופית הרגש הוא הדלת שדרכה אנחנו יכולים להכיר ולגאול את עצמינו והוא קשור לקרמה שלנו ולמבנים שהבאנו איתנו מהתגשמויות קודמות. בתהליך אנחנו מדייקים את הרגש שעולה, בודקים איפה הוא קיים במקומות אחרים בביוגרפיה שלנו ומביאים מרחב וריפוי למקום שצריך.

הניתוק של הגוש הזה מחשבה - רגש - רצון והאפשרות לחבר מחדש ולפי הצורך, הופך אותנו לאנשים חופשיים וחזקים באופן בלתי רגיל. אבל מעבר לעובדה שאנחנו הרבה פחות ריאקטיבים לסביבה ויכולים למצא שלווה פנימית שאינה תלויה בדבר, מתאפשר לנו גם לראות את האחר בצורה הרבה יותר ברורה ובאחר אני מתכוונת את האנשים הכי קרובים ואהובים שלנו: ילדים, בני זוג, הורים וחברים.

אותו תלמיד מהדוגמה, עשוי לזהות שזלזול ודחייה הם רגשות כואבים שהוא מכיר מילדות ואולי אפילו נושא איתו מהתגשמויות קודמות. ההכרה הזאת משחררת את התלמיד מהכעס על בת הזוג, נותנת לו כוח לנהל את רגשותיו ומאפשת לו לראות בבירור יותר את בת הזוג שיכול להיות שבכלל לא היו בה רגשות של זלזול אלא משהו אחר לגמרי.

הרגשות הקשים , היומיומיים של כל אחד מאיתנו מקבלים אז גוון אחר. כבר לא מקום בו צריך להיות בהאשמה ומגננה, אלא מקום של לימוד והעמקה וכשהם עולים אנחנו יכולים פשוט להיות שם לידם, ישירים ערים ונוכחים, מבלי לפרש או לפעול באופן אוטומטי. העולם אז הופך למקום הרבה פחות עויין והתחושה של בהירות ויכולת תנועה בחיים כמו גם האפשרות ליצור קשרים ולפעול מתגברת ונושאת פירות מופלאים.