בין מידע לידע

אנחנו נוחתים בדרום אפריקה - קייפ טאון- נוסעים במונית מקרטעת למלון המפונפן שלנו. הנהג מדבר אנגלית במבטא חזק. הראש האנליטי שלי נדלק- מה שפת האם שלו? איזה שפות מדברים כאן בכלל? מי האנשים שגרים כאן? ממשיכים לנסוע, שכונות של בקתות לצד שכונות וילות מפוארות- כולם צופים אל האוקייאנוס האטלנטי הקר והאפל.

דרור אומר שהכלכלה חטפה פה מכה רצינית בקורונה והראש שלי שואל מליון שאלות, ממה מורכבת פה הכלכלה? תיירות? חקלאות? אוצרות טבע? איך נראה היום יום של האנשים?

אני מרסנת את היד על הגוגל ואומרת לעצמי פשוט להרגיש. להקשיב לצלילים, להכניס פנימה את המראות ולנסות להבין בגוף, להרגיש מה הוא המקום הזה שאני מגיעה אליו.

ביום השני אנחנו שוכרים רכב ונוסעים, יוצאים מהעיר ומדרימים אל קצה היבשת, אל המקום בו נפגשים האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס האטלנטי. הנוף משתנה, צוקים שחורים, צמחיה נמוכה, חם. שוב אני צריכה לרסן את הצורך האוטומטי לקרא על הצמחיה, האקלים, הגאולוגיה. בוא נשים מוזיקה מקומית ננסה להתחבר לתדר של המקום- מוצאים משהו בספוטיפיי ומחברים למערכת של הרכב השכור. אחת מהשפות המקומיות, מוזיקה קצבית ורכה- ממשיכים לנסוע בטבע החזק.

עמוק לתוך השמורה הדרומית ביותר באפריקה בין מרחבים עצומים של צמחייה נמוכה ושמים כחולים עמוקים אני רואה פתאום משפחה של בבונים הולכת לאט. אנחנו עוצרים את האוטו ומסתכלים. אני מתבוננת בבבון, שוב משתיקה את השאלות: מה הם אוכלים? איך נקרא הסוג הזה?

אני פותחת את הלב ומסתכלת לעומק, עוקבת אחרי תנועות הגוף של החייה, הבבון מושך פקעת מהאדמה ואוכל אותה, זז בנחת בין הצמחייה הנמוכה ומסתכל קדימה אל האופק בעיניים פשוטות. פתאום לרגע אני בעצמי הופכת לבבון, אני חווה את השקט הפנימי, את התודעה העמומה, את הגופניות החזקה. אני חווה את הפשטות והטבעיות של חיפוש המזון. אני חווה את החיבור לקרקע ואת האופן שבו האופק הוא המשך של התודעה הבבונית שלי ולא משהו נפרד. אני יודעת את הבבון מבפנים, אני זוכרת אותו בתוכי.

דרור אומר שכדאי שנמשיך לנסוע ואני חוזרת להיות אפרת. אנחנו נוסעים ומסתכלים על הנוף. מימין שלושה מטרים מאיתנו שתי בנות יענה, אפורה ושחורה. תאט אני מבקשת. אני מסתכלת על בנות היענה מנקרות באדמה, החזה שלהן עצום, הן מקרינות בריאות ועוצמה. אני נושמת פנימה את תנועת הניקור הרפטטיבית. אני עושה את אותו מהלך תודעתי- תודעת בת יענה- אני חווה חשכה של מוח קטנטן ביחד עם עוצמה אדירה של גוף גדול, הרגלים הקופצניות שמניעות אותי, הכל קורה לגמרי מעצמו, חוטים מושכים אותי לנקר פה ולנקר שם, הלב שלי חזק ופועם בעוצמה- אני בת יענה.

ממשיכים לנסוע ואני כבר מתורגלת, אני שחף, סרטנים קטנים, סלעים נוצצים ופרחים על צמחים בשרניים. אנחנו מגיעים לנקודה הכי דרומית, כף התקווה הטובה, כולם עולים מלמעלה לצפות על מפגש האוקיאנוסים מהצוק. דרור ואני יורדים למטה לשבת קרוב לקצף הגלים. אנחנו נושמים פנימה את שתי הישויות העצומות שנפרשות לרגלינו- האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס האטלנטי, הגוף שלי מתמלא במליארדי יצורים קטנים, רוחש חיים, לרגע נדמה לי שאני צריכה להקיא את כל הדבר הזה החוצה, הלב שלי עולה על גדותיו, הגלים מתנפצים והאוקיאנוס שולח אלי חוטים זהובים וירקרקים, אני לוקחת אותם לתוכי בהכרת תודה ונותנת להם להתלפף על האיברים הפנימיים שלי.

דרור נותן לי תפוח שהוא מוציא מהתיק ואנחנו אוכלים בשתיקה כמה רגעים לפני שחוזרים לרכב ומתחילים במסע בחזרה. בדרך חזרה אני חושבת על הפער בין ידע למידע, כמה מפחיד, חדש ולא מוכר הוא המסע אל הידע הפנימי. כמה הרגילו אותי להשתמש במידע, בחשיבה אנליטית, בניתוח של עובדות כדי להכיר את העולם וגם- איזו תמונה שטוחה נותנת אינפורמציה על העולם האמיתי. להכיר את העולם דרך מידע זה כמו לנסות להבין מה זו אהבה ממאמר מדעי על אוקסיטוצין.

ההליכה האמיצה, בשביל הלא ממופה פנימה, אל מקום משכנו של הידע הישיר על העולם היא מסע מאתגר אבל זו היא הדרך היחידה לדעת את העולם באמת. לדעת פירושו להתמזג, להכנס לתוך האחר, לחוות אותו מבפנים ולעיר את הידיעה שנחה לה שם כל הזמן, שאיפשהו כולנו מחוברים.